.VII סטנדרטים משפטיים
המשפט ההומניטארי הבינלאומי – דיני המלחמה – אינו אוסר על שימוש בתחמושת זרחן לבן הן כחומר "ממסך" להסתרת פעולות צבאיות והן כנשק תבערה. עם זאת, השימוש בחומר זה מוסדר על-ידי כללים של דיני המלחמה הנוגעים לניהול מעשי האיבה, הגבלות המצמצמות את השימוש בכל כלי הנשק על-מנת למזער את הנזק לאזרחים ולרכוש אזרחי. זאת ועוד, היבטים מסוימים של תחמושת זרחן לבן – היותו חומר תבערה הגורם לכוויות איומות והפיזור הנרחב שלו כאשר הוא מתפוצץ באוויר – מעוררים חששות נוספים בנוגע למשפט הבינלאומי.
מן התחקיר שערך ארגון Human Rights Watch לגבי השימוש של ישראל בזרחן לבן במהלך מעשי האיבה האחרונים ברצועת עזה עולה כי צה"ל נמנע ככלל, תוך הפרה של דיני המלחמה, מנקיטה בכל אמצעי הזהירות האפשריים על-מנת למזער את הנזק לאזרחים בעת השימוש בזרחן לבן, וכי במקרים מסוימים, השתמש צה"ל בזרחן לבן באורח חסר הבחנה, כשהוא גורם למוות ולפציעה של אזרחים. יחידים המתכננים, מורים על ביצוע או מבצעים התקפות חסרות הבחנה על אזרחים בזדון – כלומר במכוון או מתוך אדישות חסרת זהירות – נושאים באחריות לפשעי מלחמה. השימוש הנפוץ והחוזר ונשנה בזרחן לבן באורח בלתי-חוקי – כשהוא מתפוצץ באוויר מעל אזורים מיושבים בצפיפות כאשר קיימת חלופה זמינה של עשן שאינו קטלני – מצביע על כוונה פלילית.
השימוש בזרחן לבן וניהול מעשי האיבה
הכללים המסדירים את ניהול מעשי האיבה ברצועת עזה שייכים רובם למשפט הבינלאומי המנהגי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרוטוקול הנספח הראשון משנת 1977 לאמנות ג'נבה משנת 1949 (הפרוטוקול הראשון) ובתקנות האג משנת 1907.[80] רוב ההוראות הרלוונטיות של שתי האמנות נחשבות למשקפות את המשפט הבינלאומי המנהגי, דיני המלחמה הנשענים על דפוסי פעולה מבוססים של מדינות והמחייבים את כל הצדדים לסכסוך מזוין, בין אם הם מדינות ובין אם הם ארגונים חמושים שאינם מדינות, כמו חמאס וארגונים פלסטינים חמושים אחרים.
המשפט ההומניטארי הבינלאומי מגביל את אמצעי ושיטות הלוחמה של הצדדים לעימות מזוין ומחייב אותם לכבד אזרחים ולוחמים שנשבו ולהגן עליהם. תפיסות היסוד העומדות מאחורי משפט זה הן "חסינות אזרחית" ו"הבחנה".[81] בעוד המשפט ההומניטארי מכיר בכך שפגיעה מסוימת באזרחים היא בלתי-נמנעת, הוא מטיל על הצדדים ללוחמה חובה להבחין בכל עת בין לוחמים לאזרחים, ולכוון התקפות רק על לוחמים ומטרות צבאיות אחרות. התקפות מכוונות נגד אזרחים הן אסורות.[82] אזרחים מאבדים את חסינותם מהתקפה כאשר הם נוטלים חלק ישיר במעשי האיבה, ורק למשך פרק הזמן שבו הם עושים זאת.[83]
המשפט ההומניטארי הבינלאומי מגן גם על אובייקטים אזרחיים, המוגדרים ככל דבר שאינו נחשב כמטרה צבאית.[84] חל איסור על התקפות ישירות נגד אובייקטים אזרחיים כגון בתים, דירות, אתרי פולחן, בתי-ספר ובתי-חולים – אלא אם כן הם משמשים למטרות צבאיות.[85] במקרה שבית-חולים משמש למטרות צבאיות, עדיין מותר להתקיף אותו רק לאחר שניתנה אזהרה הקוצבת פרק זמן נאות ונותרה ללא מענה.[86]
דיני המלחמה אוסרים על התקפות חסרות הבחנה. התקפות חסרות הבחנה הן כאלה הפוגעות מטבען במטרות צבאיות ובאובייקטים אזרחיים מבלי להבחין ביניהם. דוגמאות להתקפות חסרות הבחנה הן אלה שאינן מכוונות נגד מטרה צבאית מסוימת או כאלה שבהן נעשה שימוש בנשק שלא ניתן לכוונו נגד מטרה צבאית מסוימת. לפיכך, אם צד לסכסוך משגר התקפה מבלי לנסות לכוון אותה כראוי נגד מטרה צבאית, או בדרך שפוגעת באזרחים מבלי להתייחס למידת הסבירות שייגרמו מוות או פציעה, תיחשב ההתקפה להתקפה חסרת הבחנה. התקפות חסרות הבחנה אסורות כוללות גם הפצצות אזוריות, שהן התקפות באמצעות ארטילריה או באמצעים אחרים המתייחסים למספר מטרות צבאיות, שהן נפרדות ומובחנות זו מזו בבירור ואשר מצויות באזור שבו קיים ריכוז של אזרחים ושל אובייקטים אזרחיים, כאל מטרה צבאית אחת.[87]
כמו כן אסורות התקפות המפרות את עקרון המידתיות. התקפות בלתי-מידתיות הן אלה שניתן לצפות כי יגרמו לאובדן נלווה של חיי אזרחים או לנזק נלווה לאובייקטים אזרחיים, אשר יהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי המוחשי והישיר הצפוי מהן.[88]
המשפט ההומניטארי מחייב את הצדדים לסכסוך לנקוט זהירות מתמדת במהלך פעולות צבאיות על-מנת לחוס על האוכלוסייה האזרחית ו"לנקוט בכל אמצעי הזהירות ברי הביצוע" כדי להימנע מאובדן נלווה של חיי אדם ומנזק נלווה לרכוש או למזערם.[89] אמצעי זהירות אלה כוללים עשיית כל מה שניתן על-מנת לוודא שהאובייקטים להתקפה הם מטרות צבאיות ולא אזרחים או אובייקטים אזרחיים,[90] ומתן "התראה יעילה" בדבר התקפות כאשר הנסיבות מאפשרות זאת.[91]
המשפט ההומניטארי הבינלאומי אינו אוסר על לחימה באזורים עירוניים, אף שנוכחותם של אזרחים מטילה חובות נכבדים יתר על הצדדים ללוחמה, לנקוט באמצעים על-מנת למזער את הפגיעה באזרחים. כוחות הפרוסים באזורים מיושבים חייבים להימנע ממיקום מטרות צבאיות בסמוך לאזורים מיושבים בצפיפות,[92] ולעשות מאמץ להרחיק אזרחים מקרבתן של מטרות צבאיות.[93]על הכוחות הלוחמים נאסר להשתמש באזרחים על-מנת למגן מטרות או פעולות צבאיות מפני התקפה. המונח "מיגון" מתייחס לשימוש מכוון בנוכחותם של אזרחים על-מנת להעניק לכוחות או לאזורים צבאיים חסינות מפני התקפה.[94] אולם, אפילו אם אחד הצדדים סבור כי הכוחות שמנגד אחראים למיקום מטרות צבאיות לגיטימיות בתוך או בסמוך לאזורים מיושבים, אין הדבר משחרר אותו מן החובה להביא בחשבון את הסיכון לאזרחים בעת ביצוע התקפות.
זרחן לבן והחוק בדבר נשק תבערה
הפרוטוקול השלישי של האמנה בדבר כלי נשק קונבנציונאליים מסוימים ( CCW ) מסדיר את השימוש בנשק תבערה.[95] הפרוטוקול מגדיר נשק תבערה כ"כל נשק או תחמושת שנועדו בראש ובראשונה להבעיר אובייקטים או לגרום כוויות לאנשים באמצעות פעולת הלהבות, החום או שילובם, הנוצרים באמצעות תגובה כימית לחומר".[96] זרחן לבן הוא נשק תבערה.[97]
החידוש העיקרי בפרוטוקול השלישי הוא האיסור על שימוש בנשק תבערה המשוגר באמצעות האוויר נגד מטרות צבאיות הממוקמות בתוך ריכוז של אזרחים.[98] דיני המלחמה המינהגיים אוסרים גם על שימוש בנשק תבערה נגד אדם כל עוד זמינים כלי-נשק בעלי סיכויים פחותים לגרום לסבל מיותר.[99]
ישראל היא צד לאמנה בדבר כלי נשק קונבנציונאליים מסוימים אך לא לפרוטוקול השלישי שלה. עם זאת, בספר הדרכה צבאי של ישראל משנת 1998 נאמר:
נשק תבערה אינו אסור... עם זאת, בשל הטווח הנרחב שהוא מכסה, נועד פרוטוקול זה של האמנה בדבר כלי נשק קונבנציונאליים להגן על אזרחים והוא אוסר לכוון התקפות בנשק תבערה על מרכזי אוכלוסייה. זאת ועוד, אסור לתקוף מטרה צבאית הממוקמת בתוך ריכוז אוכלוסייה תוך שימוש בנשק תבערה. הפרוטוקול אינו אוסר על השימוש בנשק זה במהלך לחימה (למשל, על-מנת לחשוף בונקרים).[100]
ארגון Human Rights Watch מתנגד לכל שימוש בנשק תבערה שכתוצאה ממנו ייגרם סבל מיותר.[101]
בחינת השימוש שעשתה ישראל בזרחן לבן לאור המשפט הבינלאומי
השימוש שעשתה ישראל בזרחן לבן במהלך העימות המזוין ברצועת עזה מפר את המשפט ההומניטארי הבינלאומי בשתי דרכים ברורות. ראשית, השימוש הכללי שעשה צה"ל בזרחן לבן המתפוצץ באוויר, ככל הנראה כחומר מיסוך, באזורים מיושבים בצפיפות ברצועת עזה מפר את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על-מענת למזער את הנזק לאזרחים ולאובייקטים אזרחיים. שנית, השימוש שעשה צה"ל בזרחן לבן המתפוצץ באוויר במקרים מסוימים שבהם נפגעו אזרחים מפר את האיסור על התקפות חסרות הבחנה או בלתי-מידתיות.
השימוש בזרחן לבן כחומר מיסוך באזורים מיושבים בצפיפות ברצועת עזה מפר את הדרישה במשפט ההומניטארי לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על-מנת להימנע מפציעת אזרחים ומאובדן חיי אזרחים. החשש להפרה זו גובר בהתחשב בשיטת השימוש בה צפו חוקרי Human Rights Watch ואשר תועדה בצילומי התקשורת של טילי זרחן לבן המתפוצצים באוויר. פיצוץ אווירי של זרחן לבן גורם לפיזורם של שבבים בוערים על-פני שטח ברדיוס של עד 125 מטרים סביב נקודת ההתפוצצות, ובכך חושף אזרחים ואובייקטים אזרחיים רבים יותר לנזק אפשרי לעומת פיצוץ קרקעי.
במקרים שנחקרו על-ידי ארגון Human Rights Watch השתמשו הכוחות הישראליים בתחמושת זרחן לבן באורח חסר הבחנה או בלתי-מידתי תוך הפרה של דיני המלחמה. במקרים אלה, אפילו אם נועד השימוש בזרחן לבן למטרת מיסוך, הייתה השפעתו על הקרקע כשל נשק. ההיגיון העומד מאחורי השימוש בחומר לצורך מיסוך מוטל בספק שכן או שלא היו כוחות ישראליים כלשהם בסביבה להסתירם או שכוחות כאלה היו פרוסים באורח נייח למשך פרק זמן ניכר. ואם נועד השימוש לצורך הסתרת תמרונים צבאיים, יכול היה צה"ל להשיג אפקט דומה של מיסוך באמצעות שימוש בירי של ארטילריית עשן מבלי לגרום אותה דרגה של נזק לאזרחים. ישראל לא טענה שהשתמשה בזרחן לבן כנשק, אולם היעדרם הגלוי של לוחמי חמאס במקרים שנחקרו בידי ארגון Human Rights Watch , כמו גם ההגבלות המשפטיות המוטלות על השימוש בנשק זרחן לבן באזורים מיושבים, לא יצדיקו את השימוש בו באופן זה. דבר זה היה נכון אפילו אם היו כוחות חמאס פרוסים בקרב האזרחים או אם השתמשו באזרחים כ"מגינים", כפי שטענה ישראל, שכן על ישראל הייתה עדיין מוטלת החובה לתקוף את חמאס בדרך מבחינה יותר על-מנת למזער את הפגיעה באזרחים.
במקרים שנחקרו ירו הכוחות הישראליים תחמושת זרחן לבן המתפוצצת באוויר בפגזים ארטילריים בקוטר 155 מ"מ. ארגון Human Rights Watch מותח מזה זמן רב ביקורת על השימוש של צה"ל בפגזים המכילים חומר נפץ בעל נפיצות גבוהה מסוג M107 באזורים מיושבים בצפיפות כחסר הבחנה.[102] במהלך הלחימה האחרונה ברצועת עזה, כבעבר, ירה צה"ל גרסה ישראלית מותאמת של תותח ההוביצר M109A3 האמריקאי הנקרא ה"דוהר". בדרך כלל משמש תותח זה כנשק לירי עקיף, כלומר, מחוץ לטווח הראייה. רדיוס הפגיעה הצפוי כתוצאה מירי פגזי M107 עומד על בין 100 ל-300 מטרים.[103] תחמושת זרחן לבן המתפוצצת באוויר גם היא חסרת הבחנה בדומה לכך, בשל התפזורת הרחבה שלה – על-פני שטח ברדיוס הנע בין 63 ל-125 מטרים, תלוי בגובה שבו מתרחש הפיצוץ. העובדה שזרחן לבן אינו קטלני באותה מידה כמו פגזי M107 המכילים חומר נפץ בעל נפיצות גבוהה אינה רלוונטית לשאלה האם נעשה שימוש בתחמושת זו באורח חסר הבחנה תוך הפרה של דיני המלחמה.
ייתכן כי השימוש שעשה צה"ל בתחמושת זרחן לבן מפר גם את האיסור על התקפות הצפויות לגרום לאזרחים נזק מופרז ביחס לתועלת הצבאית הצפויה מהן. במקרים שנחקרו בידי ארגון Human Rights Watch , נראה כי הערך הצבאי של הזרחן הלבן שנורה כחומר מיסוך היה מזערי בהינתן היעדרם של כוחות ישראליים באזור. בהשוואה לכך, הנזק הצפוי לאזרחים ולאובייקטים אזרחיים כתוצאה מירי זרחן לבן היה לעיתים מזומנות גבוה, ולפיכך בלתי-מידתי תוך הפרה של דיני המלחמה. כיוון שהשפעות התבערה של זרחן לבן על אזרחים ידועות היטב, ניתן היה לצפות מראש את הנזק שנגרם לאזרחים כתוצאה משימוש בזרחן לבן באזורים מיושבים.
שימוש בזרחן לבן באזורים מיושבים ואחריות פלילית אישית
הפרות חמורות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי המבוצעות בזדון, כלומר באורח מכוון או מתוך אדישות חסרת זהירות, הן פשעי מלחמה ומבצעיהן נושאים באחריות פלילית אישית.[104] על פשעי המלחמה נמנות התקפות מכוונות או חסרות הבחנה על אזרחים, כמו גם התקפות שבהן הפגיעה באזרחים אינה מידתית ביחס לתועלת הצבאית הצפויה. יחידים עלולים גם לשאת באחריות פלילית על ניסיון לבצע פשעי מלחמה, כמו-גם על עזרה, והענקת סיוע או עידוד לביצוע פשע מלחמה. גם אנשים המתכננים פשעי מלחמה או מסיתים לביצועם עלולים להימצא אחראים.[105] מפקדים ומנהיגים אזרחים עלולים להיות מועמדים לדין על ביצוע פשעי מלחמה, כעניין של אחריות פיקודית, בגין מקרים שבהם ידעו או צריכים היו לדעת על ביצוע פשעי מלחמה, ולא נקטו באמצעים מספיקים על מנת למנוע אותם או להעניש את האחראים להם.
גם אם נועד הזרחן הלבן לשמש כחומר מיסוך ולא כנשק, הרי שהירי שביצע צה"ל, של פגזי זרחן לבן בקוטר 155 מ"מ המתפוצצים באוויר לתוך אזורים מיושבים בצפיפות, היה חסר הבחנה או בלתי-מידתי, ולכן מעיד על ביצועם של פשעי מלחמה.
ישנן חמש הוכחות לשימוש המכוון והבלתי זהיר שעשה צה"ל בתחמושת זרחן לבן: 1) ככל הידוע לארגון Human Rights Watch צה"ל מעולם לא השתמש בתחמושת הזרחן לבן שברשותו ברצועת עזה בעבר, על אף הפשיטות רבות בהן היו מעורבים חיילים וכוחות שריון. 2) השימוש החוזר ונשנה בפיצוץ אווירי של זרחן לבן באזורים מיושבים ממש עד לימיו האחרונים של המבצע חושף דפוס פעולה או מדיניות ולא שימוש מקרי או כזה שנעשה בשוגג. 3) צה"ל היה מודע היטב להשפעותיו של הזרחן הלבן ולסכנה הטמונה בו לאזרחים. 4) אם השתמש צה"ל בזרחן לבן כחומר מיסוך, הרי שהוא נמנע משימוש בחלופות זמינות, דהיינו תחמושת עשן, אשר יכולה היתה להקנות יתרונות טקטיים דומים מבלי לסכן את האוכלוסייה האזרחית. 5) במקרה אחד לפחות מאלה המתוארים בדו"ח – ההתקפה ב-15 בינואר על מתחם אונר"א בעיר עזה – המשיך צה"ל לירות זרחן לבן על-אף אזהרות חוזרות ונשנות מצד סגל האו"ם בנוגע לסכנה הנשקפת לאזרחים. על-פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי, נסיבות אלה מחייבות חקירה עצמאית של השימוש בזרחן לבן, ובמידת הצורך, העמדה לדין של כל הנושאים באחריות לפשעי מלחמה.
[80]ראו באופן כללי, הפרוטוקול הראשון הנספח לאמנות ג'נבה מה-12 באוגוסט 1949, וביחס להגנה על קורבנות סכסוכים בינלאומיים מזוינים (פרוטוקול I), 1125 U.N.T.S. 3, שנכנס לתוקף ב-7 בדצמבר 1978; אמנת האג הרביעית - בדבר הדינים והמנהגים של מלחמה ביבשה: 18 באוקטובר 1907, 36 Stat. 2277, 1 Bevans 631, 205 Consol. T.S. 277,, 3 Martens Nouveau Recueil (ser. 3) 461 JT, שנכנסה לתוקף ב-26 בינואר 1910.
[81]ראו הפרוטוקול הראשון, סעיפים 48, 51(2) ו-52(2).
[82]סעיף 48 לפרוטוקול הראשון קובע: "על-מנת להבטיח את כיבודם של האוכלוסייה האזרחית ושל אובייקטים אזרחיים ואת ההגנה עליהם, הצדדים לסכסוך יבחינו בכל עת בין האוכלוסייה האזרחית לבין הלוחמים ובין אובייקטים אזרחיים לבין מטרות צבאיות, ובהתאם יכוונו את פעולותיהם רק נגד מטרות צבאיות".
[83]הפרוטוקול הראשון, סעיף 51(3).
[84]שם, סעיף 52(1). מטרות צבאיות הן לוחמים ואותם אובייקטים אשר "מטבעם, מיקומם, מטרתם או השימוש בהם תורמים תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית ושהריסתם, תפיסתם או נטרולם, באופן מוחלט או חלקי, בנסיבות המתקיימות באותו הזמן, מקנים יתרון צבאי מובהק". שם, סעיף 52(2).
[85]הפרוטוקול הראשון, סעיף 52(2).
[86]אמנת ג'נבה הרביעית, סעיף 13; הפרוטוקול הראשון, סעיף 13(1).
[87]סעיפים 51(4) ו-51 (5) לפרוטוקול הראשון מונים חמישה סוגים של התקפות חסרות הבחנה אסורות: אלה ש1) אינן מכוונות נגד "מטרה צבאית מסוימת", 2) שלא ניתן לכוונן נגד "מטרה צבאית מסוימת", 3) שיש להן השפעות המפרות את הפרוטוקול, 4) שמתייחסות למטרות צבאיות עירוניות נפרדות כאל מטרה צבאית יחידה (הפצצת שטיח), או 5) מפרות את עקרון המידתיות.
[88]שם, סעיף 51(5)(b). הסכנה הצפויה לאוכלוסייה האזרחית ולאובייקטים אזרחיים תלויה בגורמים שונים, כולל מיקומם (אולי בתוך או בסמוך למטרה צבאית), במידת הדיוק של הנשק שבו נעשה שימוש (התלויה בנתיב הירי, טווח הירי, גורמים סביבתיים, סוג התחמושת שבה נעשה שימוש וכו'), ובכישורים הטכניים של הלוחמים (העלולים להוביל לשיגור אקראי של נשק כאשר ללוחמים אין יכולת לכוון באופן אפקטיבי על המטרה המיועדת). ICRC,Commentary on the Additional Protocols, עמ' 68.
[89]הפרוטוקול הראשון, סעיף 57. פרשנות הוועד הבינלאומי של הצלב האדום לפרוטוקול הראשון קובעת כי הדרישה לנקוט "בכל אמצעי הזהירות בני הביצוע", משמעותה, בין היתר, שכל האנשים המשגרים התקפה נדרשים לנקוט באמצעים הנחוצים על-מנת לזהות את המטרה כמטרה צבאית לגיטימית "במועד הולם על-מנת לחוס על האוכלוסייה עד כמה שניתן". ICRC,Commentary on the Additional Protocols, עמ' 682.
[90]במקרה שקיימים ספקות בנוגע לשאלה האם מטרה אפשרית היא בעלת אופי אזרחי או צבאי, ""חזקה" שהוא אזרחי. הפרוטוקול הראשון, סעיף 52(3). הצדדים הלוחמים חייבים לעשות כל מה שניתן על-מנת לבטל או להשעות התקפה אם מתברר כי המטרה אינה מטרה צבאית. שם, סעיף 57(2).
[91]שם, סעיף 57(2).
[92]שם, סעיף 58(ב).
[93]שם, סעיף 58(א).
[94]שם, סעיף 51(7).
[95] הפרוטוקול בדבר איסורים או הגבלות על השימוש בנשק תבערה (פרוטוקול 3 לאמנה בדבר כלי נשק קונבנציונאלים),1342 U.N.T.S. 171, 19 I.L.M. 1534,, נכנס לתוקף ב-2 בדצמבר 1983.
[96]הפרוטוקול השלישי לאמנה בדבר כלי נשק קונבנציונאליים מסוימים, סעיף 1(1).
[97]הפרוטוקול השלישי אינו כולל תחמושת שלה "עשויות להיות השפעות תבערה אקראיות", כגון ארטילריית עשן.
[98]הפרוטוקול השלישי לאמנה בדבר כלי נשק קונבנציונאליים מסוימים, סעיף 2(2).
[99]ראו International Committee of the Red Cross (ICRC),Customary International Humanitarian Law (Cambridge: CambridgeUniversity Press, 2005), כלל 85.
[100]ישראל, מפקדת הפרקליט הצבאי הראשי, "דיני המלחמה בשדה הקרב", 1998, עמ' 23.
[101]כוחות מזוינים שונים אוסרים על השימוש בנשק תבערה כאשר הדבר עלול לגרום לסבל מיותר. ראו US Army,Field Manual 27-10 (1956) (השימוש בנשק תבערה "אינו הפרה של המשפט הבינלאומי. עם זאת, אין להשתמש בו בדרך אשר תגרום סבל לאנשים סבל מיותר"), חלק 36; UK Ministry of Defence,The Manual of the Law of Armed Conflict (Oxford: Oxford University Press, 2004) (בזרחן לבן "אין להשתמש ישירות נגד אדם), עמ' 112.
[102]"ירי ללא הבחנה: התקפות רקטות פלשתיניות על ישראל והפגזות ארטילריה ישראליות ברצועתעזה", דו"ח ארגון Human Rights Watch, 30 ביוני 2007.
[103]רדיוס הפגיעה הצפוי הוא הרדיוס שבו סביר שאנשים יפצעו מכלי נשק. למיטב ידיעתו של ארגון Human Rights Watch צה"ל לא פרסם את נתוניו לגבי פגזים ארטילריים בקוטר 155 מ"מ, אולם בדיווחים בתקשורת נמסרו המספרים שצויינו בטקסט. (Peter Beaumont,"How Israel Put Gaza Civilians in Firing Line",The Guardian, 12 בנובמבר 2006, וכן "Gaza's Kids Collect a Different Sort of Shell",Agence France-Presse, 29 במאי 2006.)
[104]ראו ICRC,Customary International Humanitarian Law, עמ' 568-74.