.IV התקפות זרחן לבן על אזורים מיושבים

ארגון Human Rights Watch חקר שישה מקרים ברצועת עזה בהם צה"ל השתמש בתחמושת זרחן לבן באזורים מיושבים. שניים מהמקרים היו בכפרים הסמוכים לקו הפסקת האש של הרצועה עם ישראל: בסאיאפא שבצפון ובח'וזאעה שבדרום. ככל שצה"ל הסלים את המערכה הקרקעית שלו, הוא שיגר פגזי זרחן לבן לתוך אזורים עירוניים יותר המיושבים בצפיפות רבה יותר, כולל השכונות רימאל ותל אל-הווא בעיר עזה, כמו גם מרכז בית לאהיה.

התקפות על אזורים עירוניים

שכונת תל אל-הווא, העיר עזה

שכונת תל אל-הווא שבדרום מזרח העיר עזה היא אזור מגורים אמיד יחסית שבו רחובות רחבי ידיים ובנייני דירות מרובי קומות בהם גרים בעיקר בעלי מקצועות ובני משפחותיהם – מה שכונה על-ידי אחד התושבים "מעוז חילוני". התקפות אוויריות של צה"ל פגעו מראשית המבצע באתרים נבחרים באזור, כגון מבנה המנהלה של משרד הפנים ומתקן המשמש את מחלקת המכס של משרד האוצר. הלחימה הקרקעית נפתחה כאשר כוחות צה"ל החלו להיכנס לשכונה מדרום, לפרקי זמן מוגבלים בסביבות ה-11 בינואר. על-פי דיווחים התמודדו הכוחות עם ירי כבד ממרגמות ונשק קל מצד ארגונים פלסטינים חמושים.[12]

הלחימה התעצמה סביב חצות בלילה שבין ה-15-14 בינואר, כאשר כוחות רגליים ושריון ישראליים התקדמו לתוך תל אל-הווא. במתקפה זו הגיעו הכוחות הישראליים קרוב יותר למרכז העיר עזה מבכל מתקפה אחרת עד היום. לדברי תושבים ועל-פי דיווחים בתקשורת, לאחר התנגשויות נוספות עם חמאס תפסו הכוחות הישראליים עמדות בחלקים שונים של השכונה, כשהטנקים מוצבים ברח' התעשייה. בסביבות השעה 07:00 בבוקר של  ה-15 בינואר, החל צה"ל לשגר פגזים עם חומר נפץ בעל נפיצות גבוהה וזרחן לבן באזור. לדברי שלושה מתושבי האזור, שרואיינו בנפרד, ההפגזה נמשכה כשלוש שעות, ובמהלכה נהרגו ארבעה תושבים מפגיעת זרחן לבן. כל ההרוגים היו בני משפחה אחת, שנסעו במכונית. ההפגזה התחדשה השכם בבוקר למחרת, בסביבות השעה 01:15, ונמשכה לפחות עד השעה 10:00 בלילה באותו יום.

ארגון Human Rights Watch ביקר באזור ב-22 בינואר על-מנת לבחון היכן נעשה שימוש בזרחן לבן. חוקר הארגון ראה חור בגג של בניין דירות, במקום שבו פגע פגז וחדר לבניין. על גג זה, ובשטח פתוח מעבר לכביש, נמצאו שמונה פיסות לבד ספוג בזרחן, שתושבים כיסו בחול על-מנת למנוע את בערתן. כאשר הוסר הכיסוי ולאחר בעיטה בחומר, הוא התלקח מחדש ושחרר עשן צורב. לבקשת החוקר הראו לו תושבים שני פגזי ארטילריה שכבר התפוצצו ושהכילו זרחן לבן בקוטר 155 מ"מ ובצבע ירוק בהיר בתוך דירתו של פתחי סבאח, עיתונאי בן 46 העובד בעיתון אל-חיאת. שני הפגזים מקורם באותה אצווה, שיוצרה בשנת 1989 בידי Thiokol Aerospace במפעל התחמושת הצבאית בלואיזיאנה. פגז שלישי שעליו אותם סימנים אותר במגרש פתוח במרחק של גוש בניינים אחד, שם נמצאו גם מכל בצבע ירוק בהיר שמקורו בפגז זרחן לבן, כשעליו כיתוב באדום " WP CANISTER " ("מכל זרחן לבן"), ועשרות פיסות לבד.

תושבי השכונה סיפרו לארגון Human Rights Watch מה התרחש כאשר הפגזים התפוצצו ב-15 בינואר. לדברי פתחי סבאח, הוא ומשפחתו התעוררו בבהלה בסביבות השעה 07:00 בבוקר מסדרת פיצוצים, בעת שישנו בדירה שבקומה השנייה של הבניין. לדברי סבאח, שלוש שעות לאחר-מכן, התפוצץ פגז מעל הבניין שלהם, ובעקבותיו באו אש ועשן.

התעוררתי בשעה  07:00 בבוקר מרעש של הפצצה כבדה באזור. הפגזים נפלו מסביב כל דקה. הסתכלתי החוצה וראיתי עשן לבן ולהבות מכסים את דרכי העפר עד למרחק של 200 מטרים בערך. כשראינו שזו הפגזה כבדה ביקשנו מהדיירים בבניין לרדת למטה, נשים למרתף וגברים לקומה השנייה. בערך בשעה 10:00 בבוקר פגז פגע בבניין הזה. אחרי עשר דקות בעלי הדירות בקומות העליונות עלו למעלה לבדוק. שני בעלי דירות בצד הדרומי אמרו שפגזים פגעו בדירות שלהם. אחרי שעה הרחנו משהו. יותר מאוחר עלינו למעלה וגילינו שריפה בחדר שינה בקומה החמישית. הזעקנו את הכבאים ואת הצלב האדום. הם אמרו שהצבא לא מרשה להם להיכנס.[13]

לדברי סבאח בשלב זה הגיעו לבניין שכנים לבקש עזרה: משפחה הייתה לכודה במכונית שהתלקחה בהפגזה האחרונה. תושב אחר בשכונה שרואיין בנפרד, מוחמד א-שריף בן ה-55, בעל מפעל לצבע, אמר לארגון Human Rights Watch כי ידע על המכונית הבוערת:

הבת שלי אמרה לי שיש מכונית בוערת עם אנשים בתוכה. הסתכלתי החוצה וראיתי איש צעיר שאיבד את השליטה בעצמו כשניסה להידחף לתוך המכונית הבוערת. כשהגעתי למכונית הוא כבר נפל ועלה באש. ההפגזה נמשכה ואני גררתי אותו לסמטה וניסיתי לדבר איתו, אבל הוא לא היה מסוגל לדבר. אחת העיניים שלו נשרפה והוא היה פצוע בצורה נוראית.[14]

לדברי א-שריף, הוא והאיש היו לכודים בסמטה למשך 90 דקות כיוון שההפגזה נמשכה, ומשום שהם חששו מצלפים ישראלים באזור. לאחר שההפגזה שככה, הוא ושני צעירים נשאו את הפצוע למכונית של שכן ואז הסיעו אותו לבית החולים א-שיפאא. בשעה 14:30 חזר א-שריף אל המכונית וגילה כי חלק ממנה נמס וכי מכל הדלק התפוצץ.

בערך באותו זמן הגיע גם פתחי סבאח אל המכונית, שם פגש שכן ואמבולנס שהגיע להעביר את הגופות לקבורה. לדברי סבאח נותרו בשרידיה העשנים של המכונית רק עצמותיהם של ארבעה נוסעים. שריף אמר כי פיסת גולגולת וכמה שיניים נמצאו בסמוך לכלי-הרכב.

ההרוגים היו:

עודאאי אל-חדאד, בן 55, מנהל סניף בבנק פלשתיני איחסאן, בת 44 (אשתו של עודאאי) חאתם, בן 24, סטודנט לחשבונאות באוניברסיטה האיסלאמית (בנם של עודאאי ואיחסאן) אלאא, בת 14, תלמידת בית ספר (בתם של עודאאי ואיחסאן)

הפצוע שניסה לפלס לעצמו דרך בחזרה לתוך המכונית הבוערת היה בן נוסף של עודאאי ואיחסאן, מוחמד אל-חדאד, בן 25. ארגון Human Rights Watch שוחח עם אל-חדאד ביחידת הכוויות בבית החולים א-שיפאא ב-27 בינואר, והוא אישר את העובדות כפי שהוצגו בידי סבאח וא-שריף.

לדברי מוחמד אל-חדאד, צה"ל החל להפגיז את תל אל-הווא בשעה 07:00 בבוקר של ה-15 בינואר. הוא ובני משפחתו חיכו בביתם ברחוב האוניברסיטה האיסלאמית עד השעה  11:00 בבוקר, אז הכריזה ישראל על תחילתה של הפסקת אש חד-צדדית וזמנית. בשלב זה, הם נכנסו למכונית הפולקס-ואגן גולף האפורה שלהם. הוא הסביר מה קרה לאחר-מכן:

נסענו בערך 100 מטרים עד הצומת בקצה הרחוב שלנו, ואז נפגענו. מהעוצמה של הפיצוץ עפתי מהמכונית. איבדתי את ההכרה, אבל אז חזרתי למכונית, וזה הרגע שבו מר א-שריף אמר שהוא מצא אותי. אחרי זה התעוררתי בבית החולים.[15]

בנוסף לכך שאיבד את עינו השמאלית, סבל אל-חדאד מכוויות מדרגה שלישית ברגליו, בידיו ובמצחו, ומלסת שבורה. הניצול היחיד מלבדו ממשפחתו הקרובה, אחיו הצעיר סלאם, בן 18, יצא מבית המשפחה בשעה 10:00 בבוקר, לפני שהתחילה הפסקת האש.

ד"ר נאפז אבו שעבאן, ראש מחלקת הכוויות והניתוחים הפלסטיים בבית החולים א-שיפאא, טיפל במוחמד אל-חדאד עם הגיעו לבית החולים. לדברי הד"ר אבו שעבאן הוא לא טיפל בפצעים מזרחן לבן לפני "מבצע עופרת יצוקה" ובית החולים לא סיווג פציעות ככאלה שנגרמו על-ידי זרחן לבן בשל היעדר כלים אבחוניים  לביצוע הערכה כזאת. עם זאת, ד"ר אבו שעבאן אמר לארגון Human Rights Watch כי נראה שפצעיו של מוחמד עולים בקנה אחד עם פצעים הנגרמים על-ידי זרחן לבן. לדבריו "אנחנו חושבים שזה מזרחן לבן בגלל שהכוויות עמוקות מאוד. כבר הסרנו רקמות שרופות ועכשיו הפצעים שלו מחמירים. כשראינו אותו בפעם הראשונה הפצעים היו יותר שטחיים ממה שהם עכשיו. אנחנו צריכים לנתח שוב מחר כדי להסיר עוד רקמות".[16]

ב-28 בינואר בחן ארגון Human Rights Watch את שרידי מכוניתה של משפחת אל-חדאד, שנותרה ברחוב שבו נפגעה. מבנה המתכת של המכונית וחלקה הפנימי נשרפו לחלוטין, הצמיגים נמסו והמתכת שסביבם עוותה. בחלקה האחורי של המכונית נפער פתח, ככל הנראה מעוצמת התפוצצותו של מכל הדלק.

צה"ל המשיך להפגיז את שכונת תל אל-הווא בזרחן לבן למחרת, ה-16 בינואר, בשעה מוקדמת בבוקר, אך לא ידוע על נפגעים מקרב האזרחים.

העיתונאי פתחי סבאח סיפר כי בשעה 01:15 לפנות בוקר הוא ראה כיצד "חתיכות של משהו פגעו בחלון המטבח, שרפו את הזכוכית וחדרו דרכה, והציתו שרפות". "שפכנו עליהם מים אבל הן לא הפסיקו לבעור אז דחפנו אותן החוצה דרך החלון". סבאח אמר כי עשן לבן היתמר פנימה, התפשט בדירה וגרם לבני המשפחה להיחנק: "לא ידענו מה לעשות. פחדנו שהאזור תחת התקפה אז מצאנו מקלט באמצע של הבניין, ליד המעליות, כי חשבנו שזה המקום הבטוח ביותר בגלל שזה רחוק מהחלונות". אחד-עשר מבני המשפחה עמדו כשהם נחנקים מהעשן שזרם פנימה דרך גרם המדרגות המרכזי המתפתל סביב המעלית. לדברי סבאח "פחדנו לצאת מהבניין אפילו שלא הייתה שום לחימה אז התקשרתי לצלב האדום הבינלאומי במכשיר הקשר שלי, אבל הם לא יכלו לבוא בגלל שצה"ל לא נתן לאמבולנסים להיכנס". סבאח אמר כי האש בערה למשך מספר דקות ואז שככה. לדבריו "כשיצאתי לגג הוא היה מכוסה בגחלים לוחשות, וככה גם הרחובות".

בית החולים אל-קודס, שכונת תל אל-הווא, העיר עזה

בהפגזת שכונת תל אל-הווא ב-15 בינואר נפגע גם מתחם בית החולים אל-קודס, המנוהל על-ידי ארגון הסהר האדום הפלשתיני. בבית החולים טופלו בעת האירוע כ-50 חולים, וחסו בו כ-500 תושבים מקומיים שחיפשו מקלט מהלחימה.

אש שהתלקחה כתוצאה מפיצוץ אווירי של תחמושת זרחן לבן כלתה את קרבי בניין המנהלה ואת קרביהן של שתי הקומות העליונות בבניין המרכזי של בית החולים. בית החולים מסומן בבירור ולא נראה כי התנהלה לחימה בקרבתו המיידית בעת האירוע, אף שצה"ל נכח בתל אל-הווא.

צה"ל הפגיז את האזור במשך כל שעות הבוקר של ה-15 בינואר ובשעה 09:00 בבוקר החל לעלות עשן מבניין המנהלה של בית החולים. מוחמד אבו מוסביח, בן 28, מנהל שירותי החירום של בית החולים אמר לארגון Human Rights Watch :

ראיתי חתיכות של רסיסים בוערים נופלות. חתיכות בוערות נפלו במרחק של מטר וחצי מתחנת החמצן; הרבה חלקיקים נפלו סביב המתחם. עוד חלקיקים בוערים נפלו ליד הגנראטור, שם אנחנו מחזיקים 20,000 ליטר של דלק. השתמשנו במים ובחול כדי לכבות את השריפות. פחדנו שאם האש תתפשט לחמצן ולדלק זה יגרום להתפוצצות.[17]

הסגל הרפואי החל להיאבק באש בבניין המנהלה יחד עם חברים בצוות רפואת החירום של בית החולים, כשהם מעבירים בשרשרת דליי מים וחול מיד ליד. אנשי הצוות גילו כי שימוש במטפים לכיבוי אש רק החמיר את הדליקה, ולפיכך ניסו ליצור רצועה פנויה מחומר בערה בכך שחצו לשניים מעבר בקומה השנייה שחיבר את בניין המנהלה לבית החולים. זמן קצר לאחר-מכן, פגע פגז זרחן לבן נוסף בבית החולים עצמו והגג עלה בלהבות. צוות בית החולים נטש את בניין המנהלה והתמקד בבניין בית החולים. מספר פגזי טנק פגעו גם הם בבית החולים, כולל אחד שפגע בסביבות השעה 09:30 בבוקר בבית המרקחת שבקומה השנייה. אולם עיקר דאגתו של הצוות נסבה סביב השריפה. שעתיים מאוחר יותר, הגיע שירות הכבאות האזרחי והחל להיאבק באש שהתפשטה מגג בית החולים לקומות שמתחת.

לדברי אבו מוסביח, "ברגע שהכבאים השתלטו על האש באזור אחד ועברו לאזור אחר הרוח גרמה להתלקחות מחדש של האש והם היו חייבים למהר בחזרה למקומות שבהם הם כבר סיימו". הוא הוסיף כי האש כילתה שני אמבולנסים ומחסן ציוד רפואי ששכן במרחק של כ-200 מטרים מהבניין המרכזי של בית החולים.[18]

בשל השריפה בבניין בית החולים החליטו הרופאים לפנותו. לדברי אבו מוסביח וד"ר ג'מאל א-ספאדי, כירורג אורטופדי, בן 36, התקשר בית החולים לצלב האדום הבינלאומי על-מנת שיתאם פינוי ראשוני של כ-500 תושבי השכונה שמצאו בבית החולים מקלט מהלחימה.[19] צוות בית החולים סבר כי ניתן יהיה לפנות קבוצה זו במהירות רבה יותר מאשר את כ-50 החולים שהיו מאושפזים בבית החולים, ויידרש זמן על-מנת להכין את הפצועים. בסביבות השעה 15:00 הגיעו שני כלי-רכב של הצלב האדום הבינלאומי על-מנת לנסוע בראש שיירה של אזרחים שעברו לבית-ספר סמוך של אונר"א. הצלב האדום הבינלאומי אמר לבית החולים שלא ניתן יהיה לתאם עם צה"ל מעבר נוסף עד למחרת.

ד"ר א-ספאדי אמר לארגון Human Rights Watch כי באותה עת טופלו בבית החולים 40 מבוגרים, שבעה יילודים באינקובאטורים וארבעה חולים בטיפול נמרץ. בעת שהתושבים המקומיים פונו מבית החולים, צוות בית החולים העביר כ-30 חולים לחדרי הניתוח של בית החולים, אשר היו, כך סברו, בטוחים יותר.

לדברי אבו מוסביח וד"ר א-ספאדי, בין השעות 20:00 ו-20:30 התפוצץ פגז נוסף, על-פי הסברה פגז זרחן לבן, בסמוך לבית החולים, וגרם לחלקיקים בוערים נוספים לנחות על הגג. כיוון שהאש שבה והתלקחה, החליטו ד"ר ח'אלד ג'ודה, מנהל בית החולים, וד"ר בשאר מוראד, מנהל שירותי החירום, כי יש לפנות את כולם מבית החולים.

אחד המפונים מבית החולים היה טארק אל-בראדאעי, בן 24, סטודנט לטכנולוגיית מידע באוניברסיטה האיסלאמית, שסיפר כי טופל בבית החולים בשל שברים מרובים ופצעי רסיסים שנגרמו לו כתוצאה מהתקפה אווירית על ביתו בתל אל-הווא ב-4 בינואר. בהתקפה זו נהרג לדבריו אחיו עומר בן ה-12.

אל-בראדאעי אמר כי במהלך פינוי בית החולים אל-קודס הוא שכב על אלונקה באמבולנס. הוא תיאר את הנסיעה לבית החולים א-שיפאא:

נכנסתי לאמבולנס עם ילדה בת שמונה שדיממה מהראש. הסתכלתי דרך החלון וראיתי קבוצה של פצועים הולכת ברחוב; היו כל-כך הרבה. לא יכולתי לזהות את הרחובות של עזה. ראיתי אותו בוער, אבל לא האמנתי שזה יכול להיות בניין בית החולים.[20]

לדברי ד"ר א-ספאדי, הילדה מתה מפצעיה לאחר שהועברה לבית החולים א-שיפאא.

ארגון Human Rights Watch בחן את הנזק שנגרם לבית החולים אל-קודס ומצא ראיות העולות בקנה אחד עם דיווחים שנמסרו על התקפות זרחן לבן. האש כילתה את קרביהן של שתי הקומות העליונות בבניין המרכזי של בית החולים, וקומה נוספת ניזוקה קשה. תקרותיהם וקירותיהם של חדרי חולים נוספים בקומה הרביעית, שלא היו מאוכלסים בעת ההתקפה, היו מפוחמים. חדר המשחקים לילדים בקומה החמישית נהרס לגמרי, וקורות עץ שרופות היו מפוזרות על מתקן הטיפוס ועל הקרוסלה. חדר הכושר בקומה השישית נשרף גם הוא ונותר פתוח לשמים בעת שארגון Human Rights Watch בחן את האתר.

במרחק של כ-100 מטרים במורד הרחוב לכיוון דרום עומד בניין המנהלה בן ששת הקומות של בית החולים. בין בניין המנהלה לבניין המרכזי מפריד מבנה נמוך. כל תכולת בניין המנהלה נשרפה, ונותרו רק קירותיו. מבחוץ היו החלונות מוכתמים בכתמי עשן שחור שהתארכו כלפי מעלה.

ארגון Human Rights Watch בחן שני תרמילי פגז זרחן לבן בקוטר 155 מ"מ ובצבע ירוק בהיר במשרד מנהל בית החולים. גורמים רשמיים בבית החולים אמרו כי אחד הפגזים פונה מהקומה העליונה בבניין המרכזי של בית החולים והשני נפל בצמוד לבית החולים. חלקם העליון של הפגזים נהדף בפיצוץ, ואיתו אבד גם הכיתוב, אולם הפגזים היו בבירור מאותו סוג כמו פגזי הזרחן הלבן האחרים שמצא ארגון Human Rights Watch ברחבי עזה, שהתאפיינו בצבע ירוק בהיר.

מתחם מפקדת אונר"א, העיר עזה

מתחם אונר"א משתרע על-פני כארבעים דונם בשולי השכונה המבוססת ביותר בעיר עזה, שכונת רימאל, ומוקף בחומות בטון בגובה של שלושה מטרים לפחות. במתחם שוכנת המפקדה האחראית לכל פעולות אונר"א ברחבי המזרח התיכון ומשרד השטח שלה לפעולות ברצועה, כולל מתקנים לוגיסטיים כגון מחסנים ומוסכים.

בסביבות השעה 07:30 בבוקר של ה-15 בינואר, החלו פגזי ארטילריה לנחות בסמוך למתחם, על-אף פניות טלפוניות לקצינים בצה"ל מצד אנשי צוות של אונר"א, שביקשו מצה"ל להפסיק את הירי לכיוונם. בסביבות השעה 10:00 בבוקר נחתו בתוך המתחם שישה פגזים, שלפחות שלושה מהם הכילו זרחן לבן. כמו כן נחתו במתחם רסיסים ממטח ארטילרי אחד לפחות שהכיל חומר נפץ בעל נפיצות גבוהה. שלושה אנשים נפצעו והזרחן הלבן גרם לשריפות נרחבות. באותה עת חסו במתחם כ-700 אזרחים.[21]

על-פי הצהרה של סוכנות אונר"א, "פגזי זרחן לבן – חומר דליק ביותר – העלו באש את הסדנה [של כלי הרכב] ושני מחסנים ענקיים שהכילו אספקה הומניטארית של מזון וציוד רפואי".[22] שקי הקמח הדחוסים המשיכו לבעור במשך 12 יום, עד ל-27 בינואר.

ארגון Human Rights Watch ביקר במתחם אונר"א ב-28 בינואר וראה ארבעה מבנים – שני מחסנים גדולים, חניון לכלי-רכב וסדנה – שהושמדו בשריפה. אנשי צוות של אונר"א אמרו כי בניית המחסנים מחדש וציודם באספקה יעלו 10 מיליון דולר ארה"ב, כולל 3.7 מיליון דולר ארה"ב לאספקה רפואית שהאש כילתה.[23] האש השמידה גם שמיכות, מזרנים, ערכות היגיינה, ערכות כלי רחצה, בשר משומר ושקים של קמח חיטה. שלושה כלי-רכב נשרפו לחלוטין ו-15 ניזוקו.

לדברי אונר"א, נפצעו בהתקפה עובד אונר"א אחד ושני אזרחים שמצאו במתחם מחסה.[24]

לדברי ישראל, צה"ל פתח באש על מפקדת אונר"א רק לאחר שחמאס תקף את חייליו מתוך המתחם. ראש הממשלה אהוד אולמרט אמר למזכ"ל האו"ם באן-קי-מון שביקר בישראל בעת ההתקפה "אנחנו לא רוצים שתקריות כאלה יקרו ואני מצטער על זה מאוד אבל אני לא יודע אם אתה יודע, אבל חמאס ירה מתוך האתר של אונר"א... זו תקרית עצובה ואני מתנצל עליה".[25]

מנהל אונר"א ברצועת עזה ג'ון גינג הכחיש בתוקף כי לוחמים פלסטינים כלשהם נכנסו למתחם, לא כל שכן ירו ממנו על חיילי צה"ל.[26] גורמים רשמיים באו"ם אמרו כי ניהלו עשרות שיחות טלפוניות, בהולות יותר ויותר, עם קציני צה"ל, כשהפגזים הלכו והתקרבו, וביקשו מהם להפסיק, וכי צה"ל לא הזהיר את אונר"א על פעילות חמאס בסמוך למתחם או בתוכו. לדברי גינג, "הם צריכים לומר לנו אם יש חמושים שפועלים במתחם שלנו או באזור שלנו". "העובדה שהם לא אמרו, אנו רואים בה אינדיקציה לעובדה שלא היו".[27]

מוחמד אבו שמלא, בן 46, הגיע לעבודתו כמאבטח באונר"א בשעה 07:30 באותו בוקר. הוא אמר לארגון Human Rights Watch כי שמע התפוצצויות מארטילריה החל בזמן קצר לאחר שהגיע ועד השעה  09:00 בבוקר:

בהתחלה לא ידעתי איפה הפגזים נופלים אבל הקירות רעדו. אחרי 30 דקות בערך עברנו [לבניין אחר] בגלל שחשבנו ששם יהיה יותר בטוח. ואז חבר מהעבודה אמר לנו שיש אש בתוך המתחם שמאיימת על מכלי הדלק. יצאנו החוצה לעזור. הריח היה נורא, כמו זבל. הייתה שריפה בזבל. התחלנו להזיז את המכוניות שלא בערו. בכל מקום היו עננים של עשן שחור. ראיתי על הארץ פגז אחד שלא התפוצץ. באותו לילה לא ישנתי בכלל; המשכתי להתרוצץ ולהילחם באש. השריפות עדיין בערו וכבו לסירוגין כשיצאתי מהמתחם למחרת בשעה 09:00 בבוקר.[28]

קצין מנהלת השטח של אונר"א בעזה, סקוט אנדרסון, אמר לארגון Human Rights Watch כי היה במתחם כשההפגזה החלה:

"אני לא יודע מתי בדיוק הפגז הראשון פגע בנו, אבל הפגזים התקרבו כבר בשעה  08:00 בבוקר, והתקשרתי למפקדת התיאום של צה"ל בארז כדי לנסות לגרום להם להפסיק את זה. הדפוס של ההפגזה היה שהיא התחילה מעל מכללת ההכשרה של עזה, בחלק המערבי של מתחם אונר"א, ואז הפגזים עברו למערב והתקדמו על-פני כל המתחם. הם פגעו במתחם עצמו במשך שעה בערך.[29]

אנדרסון, קצין בדימוס בצבא ארה"ב, העריך כי צה"ל "הוליך" את הירי הארטילרי על-פני האזור – כשהוא יורה פגזים לאורך קשת במרווחים קבועים. הוא הראה לחוקרי ארגון Human Rights Watch שלושה תרמילים של פגזי ארטילריה שכבר התפוצצו, כולם בצבע ירוק בהיר המצביע על-כך שהכילו זרחן לבן, שלדבריו נחתו בתחום המתחם, וכן שישה חורי פגיעה בתוך המתחם, ככל-הנראה במקומות שבהם נחתו פגזים שהתפוצצו.[30] ארגון Human Rights Watch תיעד ארבע משש הפגיעות: אחת דרך גג של מחסן; אחת דרך קיר מתכת וגדר; אחת בפתח פיר של ביוב במגרש החנייה; ואחת בפינת מגרש החנייה.

לדברי אנדרסון, הפגז שפגע בפתח פיר הביוב שבמגרש החניה לא התפוצץ, והמכל נותר כשבתוכו זרחן לבן. לדבריו צוות פינוי מוקשים של האו"ם סילק את הפגז מאוחר יותר מהמקום.

ארגון Human Rights Watch ראה גם תמונות של פגזי הארטילריה הריקים שהתפוצצו ושל תחמושת שלא התפוצצה שנמצאה על-פי דיווחי האו"ם במתחם אונר"א לאחר שנפגע. הפגזים בצבע ירוק בהיר ובקוטר 155 מ"מ סומנו כראוי כמכילים זרחן לבן. על-פי התמונות, נחתו בתוך המתחם גם שבבים של זרחן לבן, וכן רסיסים מפגז ארטילרי אחד לפחות שהכיל חומר נפץ בעל נפיצות גבוהה.

אנדרסון אינו מטיל כל ספק בכך שזרחן לבן פגע במתחם. לדבריו "זה נראה כמו זרחן, הריח כמו זרחן, ובער כמו זרחן".

לדברי אנדרסון, החשש העיקרי מיד לאחר ההתקפה היה שהאש תתפשט למאגר הדיזל[31] המכיל 10,000 ליטר ולשש מכליות הדלק, ששתיים מהן היו מלאות באותה עת.

שתיים ממכליות הדלק חנו ממש ליד הקיר של אחד המחסנים שעלו באש. ראיתי חלקיק בוער נוחת מתחת לאחת המשאיות ואני ואחד מחברי לעבודה רצנו לשם עם מטפים, במחשבה שנוכל לכבות אותו, אבל לא יכולנו. אז היינו צריכים לדחוף אותו ממתחת למכלית עם מקלות. חשבנו שאם המשאית תתפוצץ נמות ממילא. ואז היה עוד פגז, ראיתי את האחד הזה בעצמי, ממש מעלינו, והפגז נחת ממש בקצה של מגרש החניה. אחרי זה פינינו את כולם, והרחקנו את משאיות הדלק למרחק של 800 מטרים במורד הרחוב, למגרש ריק שכבר הופגז. האנשים כאן ספגו רק פציעות קלות, היה לנו מזל.

ארגון Human Rights Watch ראה מכתש קטן, שנוצר לדברי אנדרסון כתוצאה מפגיעת פגז ארטילרי שהתפוצץ, במרחק של כ-10 מטרים מהמקום שבו חנו מכליות הדלק.

לדברי קלייר מיטשל, הקצינה המשפטית של משרד השטח של אונר"א, חמישה חברי צוות בכירים באונר"א ניהלו עשרות שיחות טלפון עם גורמים בצה"ל במהלך ההתקפה, והיא הכינה יומן המתעד את השיחות בין אונר"א לצבא באותה עת.

לדבריה "סקוט [אנדרסון] התחיל להתקשר בסביבות השעה 08:00 בבוקר לרס"ן אביעד סילברמן ב[מעבר] ארז. איידן אולירי התקשר באופן סדיר החל מקצת לפני 09:00 בבוקר לאורי זינגר ול[תא"ל במיל'] ברוך שפיגל [מפקד החמ"ל ההומניטארי של צה"ל] בתל-אביב".[32]

אנדרסון אישר כי נערכו שיחות טלפון רבות לצה"ל. לדבריו "התקשרתי לאנשים בצה"ל כל הזמן. הם אמרו שהם מנסים להפסיק את ההפגזה. זה נראה כאילו הם לא יכלו לעשות כלום". הוא הוסיף: "אני יודע שבצבא ארה"ב לא היה לוקח כל-כך הרבה זמן להביא להפסקה של הירי הארטילרי".

מנהל אונר"א בעזה, ג'ון גינג אמר כי גם הוא שוחח עם גורמים בצה"ל בעת ההתקפה.[33] גינג ואנשי צוות אחרים של אונ"רא אמרו כי מסרו לצה"ל את נקודות הציון של כל מתקני אונר"א ברצועה לפני שהחל "מבצע עופרת יצוקה". גינג, שדיבר במסיבת עיתונאים ב-15 בינואר, אמר כי לאחר שהפגזים הראשונים פגעו במתחם, אונר"א התריעה בפני צה"ל על המיקום המדויק של מכליות הדלק שלה. הוא עמד על-כך ש"לא היו שום חמושים במתחם; לא היה שום ירי מהמתחם".[34]

לדברי דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, צה"ל פתח בחקירה. בניהו אמר כי "אם יתברר כי השבנו אש למקור הירי, אנחנו נגיד את זה, ואם יתברר שפעלנו בטעות, לא נהסס להודות".[35]

בית הספר של אונר"א בבית לאהיה

בסביבות השעה 06:00 בבוקר של ה-17 בינואר החל צה"ל לירות שלושה פגזים לפחות, שהיו על-פי בדיקת ארגון Human Rights Watch פגזי זרחן לבן, מעל בית ספר יסודי המנוהל על-ידי אונר"א בבית לאהיה ובסביבתו המידית. בעת הירי, חסו בבית הספר כ-1,600 אנשים, שהגיעו אליו מאזורים סמוכים על-מנת לבקש מחסה. ארגון Human Rights Watch לא מצא שום דבר המצביע על-כך שיחידות של צה"ל או ארגונים חמושים פעלו באזור באותה עת.

בהתקפה נהרגו שני ילדים, אחים, כשפגז זרחן לבן שכבר התפוצץ נחת בכיתה בקומה העליונה של בית הספר; הפגז אף פצע קשות את אמם אשר ידה וזרועה נקטעו באופן טראומטי. כתוצאה מההפגזה התפזרו שבבים של זרחן לבן ברחבי בית הספר ובסביבתו, פצעו 13 בני-אדם נוספים, הציתו אש בכיתה שבה חסו עקורים וגרמו נזק לשוק סמוך.[36] ארגון Human Rights Watch ביקר באתר ב-23 בינואר, שישה ימים לאחר ההתקפה, וראה שבבים של זרחן לבן שבערו עדיין כאשר הילדים חפרו והוציאו אותם מהחול.

לדברי שני עדי ראייה, בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר החל צה"ל לירות פגזים שהיו ככל הנראה פגזי זרחן לבן שנחתו במרחק של כ-600 מטר מצפון לבית הספר. נימר אל-מקוסי, בן 50, עובד ציבור מחוסר תעסוקה שגר מעבר לרחוב, אמר כי ראה את הפגזים מתפוצצים מעל צפון בית לאהיה מדי כמה דקות. "בכל מקום שבו נחתו החתיכות של הפגזים, שריפות התחילו פתאום להתלקח", נזכר אל-מוקסי, שהעריך שהפגזים הגיעו מכיוון דרום-מזרח.[37] יוסף דאוד, בן 45, חשמלאי מחוסר תעסוקה הגר באותו ברחוב, גם הוא מול בית הספר, צפה באותן התפוצצויות. דאוד, שרואיין בנפרד, אמר לארגון Human Rights Watch : "אף אחד מאיתנו בבית לא ישן. כולנו פחדנו מהפגזים שהגיעו".[38]

בסביבות השעה 06:00 בבוקר, מסיבות שאינן ידועות, החלו הכוחות הישראליים להפגיז את בית הספר של האו"ם בבית לאהיה. לדברי שלושה עדים – שני גברים הגרים מעבר לכביש מבית הספר ואדם נוסף שהיה בתוך בית הספר באותה שעה – לא היה שום כוח של צה"ל באזור באותה עת. כל העדים אמרו שראו לפחות שלושה פגזים מתפוצצים מעל בית הספר.

עלי א-שמאלי, בן 46, העובד כמשגיח בבית הספר ואף מתנדב בוועדה המקומית למען עקורים, אמר כי ראה פגז מתרסק לתוך גג בית הספר ונוחת בכיתה בקומה העליונה. לדבריו "פחות מעשר דקות אחר-כך, עוד פגז זרחן[39] פגע בבית הספר, ורצנו למעלה. ואז עוד שלושה או ארבעה פגזי זרחן לבן פגעו, ואחד פגע בשוק שליד בית הספר".[40]

לדברי א-שמאלי, מפגיעת הפגז בכיתה נהרגו מיד שני ילדים, אחים, ואמם נפצעה קשה. מרכז אל-מיזאן לזכויות האדם, שבסיסו בעיר עזה, זיהה את שני הילדים כבילאל אל-אשקר, בן 5, ומוחמד אל-אשקר, בן 4.[41] לדברי קרוב משפחה של הקורבנות, אזהר אל-אשקר, אמם של הילדים, נוג'וד, בת 28, נפצעה בראשה וביד ימין, שנקטעה לאחר-מכן בבית החולים. בת דודתם של הילדים, מונא, בת 18, נפצעה ברגלה, אשר נקטעה מאוחר יותר.[42]

לדברי כל העדים, עשרות שבבים בוערים נחתו בחצר בית הספר ואש התלקחה בכיתה בקומה השנייה. ב-23 בינואר, ראה ארגון Human Rights Watch את הכיתה החרוכה ובתוכה בגדים וחפצים אישיים אחרים שנשרפו.

לדברי העדים המתקפה נמשכה בשעה שאמבולנסים ורכב כיבוי הגיעו למקום, בעוד העקורים שמצאו מחסה בבית הספר נמלטים לרחובות ולבתים סמוכים. יוסף דאוד אמר כי ראה כיצד פגזים נוספים מתפוצצים מעל בית הספר, וכתוצאה מכך נחתו חלקי הריסות וחלקיקים בוערים על מרפסתו. לדבריו "העשן היה לבן עם קצת צהוב, והריח היה נורא. נראה לי שזה השפיע במיוחד על ילדים קטנים ועל אנשים מבוגרים יותר".

לדברי נימר אל-מקוסי נחתו כמה פגזים בבית הספר ואילו אחרים נחתו ברחוב הסמוך. לדבריו "המראה היה משהו שאי אפשר לתאר". "האנשים בבית הספר התרוצצו בבהלה. הם עזבו את הבתים שלהם ומצאו מקלט בבית הספר, אבל עכשיו גם המקלט הזה לא היה חסין. כמה מהאנשים בערו וחלק מהגוף שלהם נמס".

עד רביעי, ראאפת שאמייה, בן 34, הגיע למקום כ-50 דקות לאחר שהחלה ההפגזה על-מנת לסייע בפינוי הפצועים. לדבריו "הגעתי לשם והיו חתיכות של זרחן מסביב בחצר. היה פגז אחד שפגע באזור השירותים. אחרי שהגעתי".[43] הוא חלק עם ארגון Human Rights Watch את קטעי הווידאו של ההתקפה שצילם לדבריו בטלפון הנייד שלו, החל בשעה 06:55 בבוקר. בקטעי הווידאו ניתן לראות עשרות שבבים בוערים ברחבי חצר בית הספר, ועשן כבד העולה מהם, כמו גם את הכיתה הבוערת בקומה השנייה. כמו כן ניתן לשמוע קול נפץ חזק, ככל הנראה מפגז שהתפוצץ ופגע בבית הספר. לדברי א-שמאלי, המטח האחרון של ההתקפה פגע בחדרי השירותים של בית הספר.

לדברי עדי ראייה, רבים מן הפגזים שהתפוצצו באוויר שיגרו שבבים בוערים לשוק הסמוך לבית הספר. בביקור שערך ארגון Human Rights Watch במקום ב-23 בינואר נראו נזקים כבדים שנגרמו לשוק.

א-שמאלי אמר לארגון Human Rights Watch כי שום לוחמים פלסטינים לא נכחו בבית הספר. לדבריו "שום אדם שמחזיק נשק לא מורשה להיכנס לתוך בית הספר. אפילו בנסיבות רגילות, מכוניות אזרחיות לא מורשות להיכנס למתחם. אני יודע על בית הספר. זאת העבודה שלי. שום ירי לא הגיע מבית הספר".

בדומה לאתרים האחרים של אונר"א שהותקפו על-ידי ישראל, העביר האו"ם גם את נקודות הציון של בית הספר בבית לאהיה לצה"ל לפני שהחל המבצע הצבאי.

לדברי דובר אונר"א כריסטופר גאנס, "הצבא הישראלי ידע בדיוק מה נקודות הציון שלנו והם היו יכולים לדעת שמאות אנשים מצאו שם מחסה. כשיש לך פגיעה ישירה בקומה השלישית של בית ספר של אונר"א, צריכה להיות חקירה כדי לראות אם התבצע פשע מלחמה".[44]

ככל הידוע לארגון Human Rights Watch , צה"ל לא ביצע פעולות קרקעיות בסביבת בית הספר בשום שלב במהלך "מבצע עופרת יצוקה". תחקירים שערך ארגון Human Rights Watch לא חשפו שום ראיות פיזיות המלמדות על עימות עם ארגונים פלסטינים חמושים, כגון חורי קליעים, תרמילי קליעים או עקבות של טנקים.

התקפות על יישובים מרוחקים

הכפר סאיאפא, בית לאהיה

הכוחות הישראליים הפציצו את השטחים הפתוחים שבצפון הרצועה מאז תחילת המבצע הצבאי ב-27 בדצמבר, אולם הם לא פגעו באף אחד מאזורי המגורים שמצפון לבית לאהיה, כולל הכפר סאיאפא, השוכן בסמוך לעטאטרה מצפון. תושבי הכפר, העובדים ברובם בשדות הסמוכים, אומרים כי נשארו בבתיהם ולא חששו מאוד לביטחונם בשל היעדרם של ארגונים פלסטינים חמושים באזור. חלק מהם עמדו בקשר סדיר עם ישראלים, שעמם הם סוחרים בתות שדה ובמוצרים אחרים.

הכפר סאיאפא הפך למקום מסוכן יותר ב-3 בינואר, אז הגביר צה"ל את ההפגזות ואת ההפצצות האוויריות בצפון, כהכנה גלויה לעין למתקפה הקרקעית שהחלה באותו לילה. לדברי מחמוד ח'לאיל, תושב מקומי המשמש כראש הקואופרטיב החקלאי של מגדלי תות שדה, ירקות ופרחים, "הם שלחו לנו מסר להתפנות".[45]

לדברי תושבים אחרים, צה"ל פיזר מן האוויר כרוזים המזהירים את האזרחים לעזוב את האזור, אולם התושבים לא עזבו, לדבריהם, כיוון שלא היו לוחמים באוזר והם חשבו שיהיו בטוחים.[46]

לדברי ח'לאיל, בסביבות השעה 22:00 באותו לילה הוא קיבל שיחת טלפון מקצין ישראלי בשם בלאד, שאותו הוא מכיר מתיאומים בנושאים עסקיים עם צה"ל. בלאד אמר לו להזהיר את תושבי האזור שעליהם להתפנות, ובייחוד את משפחת אל-ר'ול ובדואים באזור.[47] זמן קצר לאחר-מכן החלו לדברי ח'לאיל טנקים של צה"ל להתקדם תחת חיפוי אווירי. בבוקר ה-4 בינואר, בסביבות השעה 01:30 לפנות בוקר, ירה צה"ל לדבריו שלושה טילים על הקצה הצפוני של ביתו. חוקרי ארגון Human Rights Watch שבחנו את הבית ב-23 בינואר ראו נזק נרחב לצדו המזרחי, שעלה בקנה אחד עם פגיעת טילים, אם כי לא ברור כמה מהם. לדברי ח'לאיל, הקצין הישראלי בלאד התקשר אליו שוב בסביבות השעה 07:00 בבוקר, כדי לומר לכולם לא לעזוב את האזור, אלא להישאר בבתיהם.

ההפגזות וההפצצות בשטחים הפתוחים שסביב סאיאפא נמשכו במהלך כל היום, וכך גם דרומה יותר, ככל שכוחות צה"ל התקדמו לכפר אל-עטאטרה הנמצא במרחק של כ-500 מטרים, ואשר אותו כבשו הכוחות בסופו של דבר. תושבי סאיאפא אמרו לארגון Human Rights Watch כי הסתתרו בבתיהם, בתקווה שההתקפות יפסקו, וכי לא ראו ולא שמעו שום לוחמים פלשתינים באזור.[48] בין תושבי המקום היו גם 14 בני משפחת אבו חלימה, שהתאספו בביתם של סבאח וסעדאללה אבו חלימה, בעיקר באזור המסדרון המרכזי.

רק מבנה אחד מפריד בין הבית, שבו ביקר ארגון Human Rights Watch ב-23 בינואר, לבין השדות הפתוחים. מבית המשפחה ניתן להשקיף על בית לאהיה ועל מחנה הפליטים ג'באליא. עקבות טנקים וסוללות עפר מצביעים בבירור על-כך שטנקים של צה"ל התמקמו בשדה הסמוך במרחק של 100 ו-120 מטרים מבית משפחת אבו חלימה לאחר שהמשפחה עזבה את האזור ב-4 בינואר.

שלושה מבני המשפחה, שרואיינו בנפרד, סיפרו לארגון Human Rights Watch מה התרחש באותו אחר-צהריים, בסביבות השעה 16:00, כאשר פגז ארטילרי שהכיל זרחן לבן פגע ישירות בביתם, הרג חמישה מבני המשפחה ופצע חמישה. עדויותיהם עולות בקנה אחד עם הדיווחים שנמסרו לעיתונאים ולארגון הישראלי לזכויות האדם בצלם.

אחמד אבו חלימה, בנם בן ה-22 של סבאח וסעדאללה אבו חלימה, שהיה בתוך הבית בעת ההתקפה, סיפר לארגון Human Rights Watch מה ראה:

דיברתי עם אבא שלי כשהפגז נחת. הוא פגע ישר באבא שלי וכרת לו את הראש. הפיצוץ היה גדול והריח היה בלתי-נסבל. זה גרם לשריפה גדולה. החתיכות [מהפגז] בערו ולא יכולנו לכבות אותן... רצנו החוצה, הארבעה שלא נפגעו. אשתו של אחי והבת שלו, ר'אדה ופרח, ירדו למטה בלי שום בגדים [בגלל שהם נשרפו על גופן] ואותו דבר האחים שלי יוסף ועלי. יוסף נכווה בפנים שלו ועלי בגב.[49]

אחיו של אחמד, עומר אבו חלימה, בן 18, היה ליד הדלת של בית דודו כשפגע הפגז:

שמעתי את ההתפוצצות. רצנו לרחוב וראינו שזה פגע בבית שלנו. רצנו למעלה במדרגות וכשהגענו מצאתי את אבא שלי ועוד ארבעה מתים. לקחנו אותם החוצה ואז התפנינו לארבעה שהיו פצועים.

המדרגות היו מלאות עשן. נכנסו פנימה והיה ריח מאוד מוזר. אף פעם לא התנסינו בזה קודם. היה קשה להתקדם. בהתחלה ראיתי את אמא שלי יוצאת מהבית עם כוויות. מצאנו אותה בכניסה. היא אמרה לנו ללכת ולהביא את האחים הפצועים שלי. אבל כשנכנסנו לא ראינו כלום בגלל העשן והאבק, ולא יכולנו לנשום. מצאנו את אשתו של אחי, ר'אדה, היה עלתה בלהבות, וגם את הבת שלה פרח, שגם היא בערה. גם האחים שלי יוסף ועלי היום שם. כולם בערו בצורה קשה; הבגדים שלהם נמסו. כולם בערו אבל לעבד א-רחים ולאבא שלי גם נכרתו הראשים. הוצאנו את הפצועים בשני טרקטורים. אמא שלי הייתה בראשון. ניסינו להזמין אמבולנס אבל הם אמרו שהם לא יכולים לבוא.[50]

ההרוגים בהתקפה הם:

סעדאללה אבו חלימה, בן 45, אבי המשפחה (בעלה של סבאח) עבד א-רחים, בן 14, בנם של סבאח וסעדאללה זיד, בן 11, בנם של סבאח וסעדאללה חמזה, בן 10, בנם של סבאח וסעדאללה שאהיד, בת שנה ושלושה חודשים, בתם של סבאח וסעדאללה

בהתקפה נפצעו: סבאח אבו חלימה, בת 44, אם המשפחה (אשתו של סעדאללה) יוסף, בן 16, בנם של סבאח וסעדאללה עלי, בן 5, בנם של סעדאללה וסבאח ר'אדה, בת 21, אשת הבן מוחמד פרח, בת שנתיים, בתם של ר'אדה ומוחמד

ב-23 בינואר ערך ארגון Human Rights Watch תחקיר בבית אבו חלימה. בתקרה שמעל המסדרון, שבו אמרו בני המשפחה כי הסתתרו, ראו החוקרים חור שהיקפו כמטר אחד, ושנגרם ככל הנראה מפגיעת הפגז. המסדרון שתחתיו היה חרוך ביותר והרהיטים שנותרו בו היו שרופים. בחדרים שסביב המסדרון היו כתמי חריכה שחורים על הקירות ומתגי ושקעי החשמל העשויים פלסטיק נמסו. משקופי העץ של הדלתות והחלונות בבית היו מפוחמים. על קיר אחד מחדרי השינה, כתב מישהו באמצעות שפתון אדום, בערבית עם שגיאות כתיב: "אנחנו מצטערים".[51] התושבים אינם יודעים אם כוחות צה"ל נכנסו לבתי השכונה בגלל שכולם נמלטו, אולם העובדה שהטנקים התמקמו במרחק של כ-100 מטרים ממזרח לבית אבו חלימה מצביעה על-כך שהכוחות היו קרובים.

בין חורבות רכושה של המשפחה, מצא ארגון Human Rights Watch חתיכות של פגז ארטילריה בקוטר 155 מ"מ, צבוע בצבע הירוק בהיר שבו משתמשים צבאות לזיהוי פגזי זרחן לבן, ואת את לוח הבסיס של הפגז. שני מכלים מהסוג המשמש לאחסון זרחן לבן בתוך פגזי ארטילריה נמצאו מחוץ לבית. פגז זרחן לבן ומכלים נוספים נמצאו במרחק של כ-20 מטרים ממערב לבית, ופגז שלישי נמצא במרחק של 50 מטרים מהבית באותו כיוון. ארגון Human Rights Watch אינו יודע אם פגזים אלה נמצאו בדיוק במקומות שבהם נחתו, או לאחר שכבר הוזזו.

ביום המחרת, ביקר ארגון Human Rights Watch את סבאח אבו חלימה, אם המשפחה, שטופלה בשל כוויות חמורות בבית החולים א-שיפאא שבעיר עזה. כפות רגליה וזרועה הימנית היו חבושות. ברור היה שהיא סובלת מהלם וארגון Human Rights Watch לא ניסה לראיין אותה. "הם לוקחים את הילדים שלי", היא אמרה שוב ושוב. עם זאת, היא שוחחה קודם לכן עם נציגי תקשורת על מה שקרה למשפחתה. "הילדים צרחו "אש! אש!" והיה עשן בכל מקום, וריח נוראי ומחניק", סיפרה אבו חלימה לניו יורק טיימס. "הבן בן ה-14 שלי צעק 'אני הולך למות. אני רוצה להתפלל'. ראיתי את כלתי נמסה".[52]

ארגון Human Rights Watch שוחח עם ד"ר עלאא עלי מיחידת הכוויות בבית החולים א-שיפאא, שבה טופלה סבאח אבו חלימה. הוא אמר כי היא הגיעה לבית החולים ב-4 לינואר בשעה 17:05 אחה"צ, והראה מסמכים של בית החולים המאשרים תאריך ושעה אלה. לדבריו "לסבאח היו כוויות עמוקות מאוד שהגיעו עד העצם, ובכמה מקומות אפילו שרפו את העצם".[53]

שבעה-עשר יום לאחר-מכן, ראיין ארגון Human Rights Watch בן משפחה נוסף, מוחמד אבו חלימה בן ה-24, בבית החולים הצבאי בקהיר. מוחמד אבו חלימה שליווה את אשתו ר'אדה ובתו פרח, שנכוו קשות. התיאור שמסר לגבי מה שהתרחש ב-4 בינואר עלה בקנה אחד עם התיאורים שמסרו אחיו. "ההתקפה על הבית שלי הייתה פתאומית, הם פגעו בשכן ואז בנו", הוא אמר. "אנחנו חקלאים ולא היו שום לוחמים באזור".[54]

לדברי מוחמד אבו חלימה, אשתו ר'אדה נכוותה ב-40% מגופה ובתו ב-45%. רופאים בבית החולים לא התירו לארגון Human Rights Watch לראות את ר'אדה או פרח כיוון שהשתיים טופלו עדיין ביחידת הטיפול הנמרץ. עם זאת, בתמונות של השתיים שצולמו בבית החולים ניתן לראות כוויות נרחבות על גבה של ר'אדה ועל חזה ורגליה של פרח. לדברי ארגון רופאים לזכויות אדם-ישראל, העוקבים אחר המקרה, סבאח אבו חלימה הועברה גם היא למצרים באמצע חודש פברואר לצורך טיפול רפואי, כיוון שבית החולים א-שיפאא לא יכול היה לטפל כראוי בפצעיה.[55]

בעדות שמסרה לארגון בצלם ב-8 בינואר בבית החולים א-שיפאא בעיר עזה, ציינה ר'אדה אבו חלימה פרטים לגבי ההתקפה שעלו בקנה אחד עם מה שאמרו בני משפחתה מאוחר יותר לארגון Human Rights Watch . היא אמרה גם שצה"ל פתח באש על האמבולנס הראשון שלקח אותה ואת פרח למעבר הגבול רפיח שבין עזה למצרים. לדבריה "הנהג נפצע קל בפנים ונסע בחזרה לבית החולים".[56]

תלאותיה של משפחת אבו חלימה לא תמו עם הפגזת בית המשפחה בזרחן לבן. לדברי עומר, אחמד ומוחמד אבו חלימה, כמו גם שלושה עדים נוספים מהאזור שרואיינו בנפרד, הכוחות הישראלים ירו על בני המשפחה בעת שניסו לפנות את הפצועים וההרוגים לבית החולים בטרקטור ובמכונית, והרגו שני בני דודים, מוחמד ומטר.

הכפר ח'וזאעה

הכפר ח'וזאעה שוכן ממזרח לח'אן-יונס, במרחק של כ-500 מטרים מקו הפסקת האש שבין רצועת עזה לישראל, והוא אחד מאזורי המגורים הפלשתיניים הסמוכים ביותר לישראל, הנמצא בטווח ראייה ממגדלי השמירה של צה"ל. בין הכפר לקו הפסקת האש משתרעים שדות פתוחים.

בין התאריכים 11 ו-13 בינואר ערכו הכוחות הישראליים סדרת פשיטות קרקעיות לאזור זה והתעמתו עם לוחמים פלסטינים. לדברי גורמים מקומיים רשמיים נהרגו באותה עת 16 אזרחים ועשרות נוספים נפצעו, רבים משאיפת עשן כתוצאה משימוש נרחב בזרחן לבן.[57] בשני מועדים נפרדים השתמש צה"ל בירי ארטילרי כבד של זרחן לבן המתפוצץ באוויר, הרג אישה אחת ופצע עשרות אנשים נוספים, כולל נער שנכווה בכף רגלו משבב זרחן לבן שנקבר בחול, 12 יום לאחר ההתקפה.

תושבים ופעילים מקומיים לזכויות האדם אמרו לארגון Human Rights Watch כי לוחמים פלסטינים פעלו באזור, ומפקד בג'יהאד האיסלאמי אמר לתקשורת כי כתריסר לוחמים התעמתו ישירות עם צה"ל בח'וזאעה.[58] אולם, עימותים אלה היו ככל-הנראה מינימאליים, והלוחמים הפלסטינים בעיקר נסוגו בכל פעם שהכוחות הישראליים התקדמו. גם אם נביא בחשבון את נוכחותם של לוחמים אלה, השימוש הנרחב שעשה צה"ל בזרחן לבן המתפוצץ באוויר באזור מיושב אינו חוקי בשל פגיעתה חסרת ההבחנה של תחמושת זו. נוסף לכך, אם נועד השימוש בזרחן לבן להסוות כוחות מתקדמים, אין זה ברור מדוע פוצץ צה"ל את הזרחן הלבן באוויר מעל השכונה במקום לפוצץ אותו על הקרקע, באופן שיוצר עשן סמיך יותר.

התקפת צה"ל על ח'וזאעה נפתחה בסביבות השעה 21:30 בערב ב-10 בינואר בירי ארטילרי כבד על האזור, כולל פגזי זרחן לבן שהתפוצצו מעל אזור א-נג'אר, שבה מתגוררת בעיקר המשפחה הנושאת שם זה.[59] לדברי שלושה תושבים, שרואיינו בנפרד, התפוצצו פגזי זרחן לבן מעל בתים פרטיים, והמטירו על האזור שבבים בוערים. האש אחזה בכמה בתים באזור, והשכנים סייעו זה לזה לכבות את הלהבות.

אימאן א-נג'אר, תושבת מקומית בת 30, סיפרה לארגון Human Rights Watch כיצד פגזי זרחן לבן פגעו סמוך לביתה:

באותו לילה, בערך מהשעה  21:00 בערב, הם התחילו לירות זרחן באופן אקראי. כמעט כל הבתים כאן חטפו.... חשבנו שזה ערפל אבל זה היה עשן. היה קשה לנשום. ניסינו לכבות את האש. כל השכונה יצאה החוצה... שתי חתיכות של זרחן נחתו בבית שלי והוא עלה באש. אנשים נחנקו, אז הלכנו לבית של השכן.[60]

במרחק של כמה מטרים מביתה של אימאן א-נג'אר, חדר פגז דרך גגו של בית, הרג את חנאן א-נג'אר, בת 47, ופצע את ארבעת ילדיה. מבחינה של שיירי הפגז שנותרו בבית בידי ארגון Human Rights Watch עולה כי היה זה פגז זרחן לבן.[61]

בעלה של חנאן, מאג'ד א-נג'אר, היה בבית הסמוך בעת ששבבי הזרחן הלבן החלו נופלים באזור. לדבריו, הוא יצא מהבית שבו שהה כדי לעזור לזוג מבוגר להימלט מהלהבות, ואז ראה פגז ארטילרי פוגע בבית שלו:

בהתחלה, החתיכות של הזרחן נחתו. פינינו את הזוג הזקן ואז הפגז פגע בבית... ראיתי ושמעתי את הרעש של הפגז אז חזרתי. ראיתי את הילדים והגברים יוצאים, חלק מהם היו פצועים. הילדה הקטנה שלי איה נכוותה והזרוע שלה נשברה. הבן שלי אחמד נכוונה בכף רגל ימין. הבן השני שלי, מועז, נשרט בפרק כף היד ובראש שלו – הוא בן 12.[62]

 

כשמאג'ד א-נג'אר נכנס לביתו, הוא ראה שפגז פגע באשתו חנאן ישירות בחזה. הוא הראה לארגון Human Rights Watch תמונה של חנאן שצילם באמצעות הטלפון הנייד שלו ובה היא נראית כשפצע פעור בחזה. ארגון Human Rights Watch ראה את בתו הפצועה איה כשגבס על זרועה הימנית.

"לקחנו אותם לבית החולים נאסר בח'אן-יונס", סיפר מאג'ד א-נג'אר. האמבולנס הגיע אחרי שעה. היינו 10 אנשים באמבולנס, וגם אשתי המתה".

ארגון Human Rights Watch בחן את הבית ב-24 בינואר וראה את החור בגג במקום חדירת הפגז. אף שחנאן א-נג'אר נפגעה ככל-הנראה ישירות מהפגז הריק, ראיות לזרחן לבן היו מפוזרות מסביב. סימני חריכה, ככל הנראה משבבי זרחן לבן הכתימו חלק מהקירות החיצוניים ואת הקרקע הסמוכה לבית. על הגג נמצאו מכל זרחן לבן ושאריות של שבבים שלא נשרפו, ושהתקלחו כאשר בעטו בהם.

ב-11 בינואר, למחרת ההתקפה, נכנסו כוחות צה"ל לראשונה לתוך אזור א-נג'אר שבח'וזאעה. לדברי תושבים ופעילים מקומיים לזכויות האדם, הכוחות שהו בשולי הכפר החל בשעה 05:00 בבוקר ועד לשעה 23:00 בלילה ומספר בתים נהרסו באמצעות דחפורים. בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר ב-12 בינואר שב צה"ל למקום והרס מספר בתים נוספים, אולם שב ונסוג בסביבות הצהריים.

ההתקפה הבאה נערכה בסביבות חצות הלילה ב-13 בינואר, באמצעות הפגזה כבדה, כולל שימוש נרחב בזרחן לבן המתפוצץ באוויר. איסמאעיל ח'אדר, חקלאי בן 50, תיאר את מה שהתרחש במהלך ההתקפה. לדבריו "כשהזרחן נחת היינו באי של עשן. היו שרפות בכל מקום והם הגיעו לגובה המותניים. החתיכות היו כמו ספוג. חלק מהחווה שלי נשרף."[63] ח'אדר הראה לארגון Human Rights Watch שדה קטן סמוך לביתו, שבו קבר מספר שבבי זרחן לבן כדי למנוע מהם לבעור. כאשר נחשפו לאוויר, התלקחו השבבים מחדש והפיקו עשן בריח שום.

באזור המגורים שסביב ביתו של מאג'ד א-נג'אר, מצא ארגון Human Rights Watch ראיות נרחבות ובלתי-ניתנות להפרכה לשימוש בזרחן לבן, אף שאין זה ברור אם השבבים נחתו ב-10 או ב-13 בינואר. שיירי פגזים ועליהם הכיתוב THS89D112-003 155MM M825E1 נמצאו בתוך בית מגורים רב קומות שנשרף ושבתקרתו נפער חור. הבית שכן סמוך למסגד. בבית שרוף אחר, נמצאו מכל זרחן לבן ובסיס של פגז זרחן לבן. פגז זרחן לבן ועליו הכיתוב THS89D112-003 155MM M825E1 נמצא בין שני בתים, שאחד מהם נשרף כליל. בביתו של עבד אל-האדי קודה, בן 88, נפער חור בגג במקום שבו חדר ככל הנראה פגז. מכל זרחן לבן נמצא בתוך הבית ושבבי לבד נמצאו על הגג. בחוץ נמצאו שלוש פנימיות של מכלים, כמו גם שבבי זרחן לבן נוספים.

לדברי תושבים באזור ופעילים מקומיים לזכויות האדם גרם השימוש הנרחב בזרחן לבן באזור לפציעות רבות משאיפת עשן. דיווחים אלה אושרו בידי ד"ר יוסף אבו ריש, מנהל בית החולים נאסר בח'אן-יונס הסמוכה, לשם פונו רבים מהפצועים. ד"ר אבו ריש אמר לארגון Human Rights Watch כי בית החולים קלט ב-13 בינואר למעלה מ-150 נפגעים, שסבלו ברובם משאיפת עשן. לדבריו "אפילו האמבולנס שהביא את הקורבנות היה מלא בריח דוחה. "הרבה מהקורבנות סבלו מקוצר נשימה, היסטריה ועוויתות שרירים".[64] לדברי הד"ר אבו ריש, שנים-עשר נפגעים הגיעו לבית החולים כשהם מתים, אבל הנפגעים היו מכל ההתקפות על אזור ח'אן-יונס, ולא רק מזרחן לבן.

ארגון Human Rights Watch בחן את מסמכי בית החולים ומצא שב-13 בינואר טיפלו רופאים במקום ב-13 אנשים שסבלו ממה שבית החולים כינה "כוויות כימיות". מצבם של שניים מהנפגעים הצריך העברה לטיפול במצרים. ד"ר אבו ריש אף הראה לארגון Human Rights Watch שבע דוגמיות של זרחן לבן בצנצנות זכוכית, שנאספו לדבריו על-ידי תושב ח'וזאעה ב-13 בינואר.